בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא אָ֣ז נָתַ֤ן דָּוִיד֙ בָּרֹ֔אשׁ לְהֹד֖וֹת לַיהוָ֑ה בְּיַד־אָסָ֖ף וְאֶחָֽיו׃ (פ)
מורה נבוכי הזמן
הראשון שקראנוהו הלל הבבלי, הנהו מחובר מחלק שהיה בלי ספק עוד מימות דוד, ורשום עליו בדהי"א (י"ו ז') ביום ההוא אז נתן דוד בראש להודות לה'; ומחלק שהוא, כמו כן בלי ספק מימות הגולה בבבל (להפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות, ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם הושיענו וגו'), ומחלק שלישי שבארנוהו על דורות עולי הגולה וקורותם, מה שהוא לדעתנו ברור, והגם שהרב בחדושי אגדות ברכות (פ' הרואה) בהשקפתו הזכה על הדבור "יאמרו גאולי ה' " וגו', פירש ארבעת מיני ההודאה על גאולת מצרים. הנה מלבד שפירושו, במ"כ, דחוק מאד, איננו עולה כלל לסוף הפרק, "ישם נהרות למדבר" וגו'; וכל יודע טבין במזמורי תהלים, ידע שאין זה זרות כלל, שהנכלל לראשונים (בעדות ציוני המענה) להלל אחד, יהי מחובר מחלקים שנאמרו בזמנים שונים. אמנם באיזה זמן מימות בית שני שרו, וקראו הלל זה במקהלות, ומתי פסקו בו (והחילוף והשינוי בהוספה וגרעון בברכות ובתפלות, ואפילו בקריאת שמע נודע לבקיאים, הגם שהטופס והמטבע לא נשתנו), אין אתנו יודע; אך זאת נדע, שבזמן שנסדרו פסוקי דזמרה לפני התפלה, כמאמרם "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל", לא לקחו מן הלל זה (והפסוקים שאנו אומרים הם מדה"י).